קורות חיים
נולד ב-1960, עלה לארץ ב-1963 וגדל בקרית חיים. נשוי ואב לשניים. תושב נמרוד, בצפון רמת-הגולן החל מ-2002.
דיאגו החל את דרכו האומנותית ב-1983, במשך שנתיים צייר באינטנסיביות, מדי יום בסטודיו משותף עם שני חברים אומנים. בתקופה זו התמסר לחלוטין לעבודת האמנות. ב-1985 עזב דיאגו את הציור לטובת עשייה עסקית. ב-1997, 12 שנה אחרי, החליט דיאגו להמעיט ככל הניתן בעיסוקיו האחרים ולהקדיש עצמו מחדש לציור. ב-2002 הקים את הסטודיו-גלריה שלו בנמרוד ומאז הוא חי ויוצר אומנות לפרנסתו.
 

תערוכות אחרונות
2008 : גלריה משרד בתל אביב
2009 : גלריה מצפה הימים
2011: גלריה משרד בתל אביב
2012: גלריה ESART GALLERY BARCELONA  ברצלונה, , תערוכה קבוצתית בחסות משרד החוץ 
2012: גלריה  NICOLAS GALLERY MADRID, תערוכה קבוצתית בחסות משרד החוץ
2013: גלרית אומני אילת  ביאנלה
2014: גלריה ART QAND SCIENCE MUSEUM MILA , מילאנו - תערוכה קבוצתית בחסות משרד החוץ
2014: מינכןART&ABOUT ISRAELI WORLDWIDE EXHIBITION, תערוכה קבוצתית.
 

תצוגה קבועה
סטודיו-גלריה דיאגו
פתוח כל יום בשעות: 10:00-19:00
טל. 053-4322983
מייל: diegogoldfarb@gmail.com



כתבות
צבע הוא טבע – חוץ הוא פנים / על יצירתו של דיאגו גולדפרב
מאת ד"ר נורית צדרבוים / מגאזין כאן - מציאות ישראלית באומנות - 6

”החיים יוצרים את האמנות והאמנות יוצרת את החיים“ נהוג לומר וניתן לומר בהקשר לעבודותיו של גולדפרב. נישאל, איזה חיים מייצר האמן ומה בחייו מהווה בעבורו מקור השראה? גוף גדול של עבודותיו נושא את הצופה אל מראות בטבע, נופים, כרי מראה, אזורי תצפית, עצים, נחלים וסלעים. מראות הנוף הנשקפים מיצירותיו יכולים להיות כל מקום בכל מקום, אך גולדפרב אינו מוותר על ציון מקום ומזכיר לצופה, באמצעות שם היצירה שהיא בבחינת תיאור מקום, שאלה יכולים להיות, למשל, ”החרמון מתוך יער אודם“ ’יער אודם‘ ושוב ’יער אודם‘ ”הבניאס‘ ’אקליפטוס‘.
נראה שבעבור גולדפרב המקום שאליו הוא חוזר שוב ושוב, הוא המקום שבו הוא בחר לחיות. לתצפת בדרכו, להתבונן כמו לחקור, ליצור ולפרש - אלה הפכו להיות חלק ממנו מחייו ומדרכו האמנותית, בבחינת חיים היוצרים אמנות היוצרת חיים וחוזר חלילה. אותה חיות עולה ופורצת מדרכי הפרשנות שלו, חגיגת הצבע, משיחות המכחול, התנועה והמבנה.
גולדפרב שייך לקבוצת האמנים אותם הגדיר הפילוסוף מרלו פונטי כשותפים מלאים לדרך החקירה הפנומנולוגיים. צייר המתבונן במציאות כתופעה שיש לחקור אותה, כמי ששוכן בעומק מטאפיזי שנמצא בין הכפלים הסמויים של מראה העיניים, עומק שהמחשבה המופשטת מתקשה לאתר. זה אותו מפגש מרתק בין העין והרוח.
גולדפרב חוזר שוב ושוב ,למשל, אל היער האדום ובוחן אותו ללא הרף. גם כאשר ציוריו מבוססים על צילומיו, זוהי חקירה המתבוננת בנתונים אשר אסף מתוך השטח, צילומים שבהם הוא זה שקבע את שעות הצילום, כלומר, מצב תאורה, את זוויות הצילום, ואת נקודת המבט. עתה הוא חוזר אל מקום עבודתו ”המעבדה“, בוחן את ”הנתונים“ ,ואחר מפרש את המציאות אשר חווה והקפיא, מרחיב אותה, ומייצר מציאות חדשה.
גולדפרב בדרכו הרעננה ובכתב ידו האישי מתכתב עם ההיסטוריה של האמנות ועם גדולי האמנים. הצגת אותו נושא, אותו מקום, אותו עץ בצבעים שונים, ורמיזה שנונה ”יער אודם על רקע ירוק“, ”יער אודם סגול“ ”יער אודם על רקע לבן“ - מספרים על שיח כמעט פוליפוני עם הפלטה, עם האמירה המהדהדת של מקלואן ”המדיום הוא המסר“, ועם האימפרסיוניסטיים אשר חקרו את אותו מקום בשעות יום ואור שונות. שיח רב זמני, רב קולי, רב גווני.
גולדפרב מצייר את יער אודם בהרבה ירוק, ומספר כבדרך אגב על צבעים משלימים ועל האיכויות הנגזרות מהצירוף שביניהם, יער אודם מתגלה באדמומיתו גם כאשר גולדפרב מזכיר כבדרך אגב ”על רקע סגול‘. מתקיים כאן דיאלוג שמפגיש את היוצר ואת הצופה עם נוף חיצוני מוכר, הנמצא במקום מוכר, אשר מחצין בהזדמנות זאת את נופו האישי הפנימי של האמן. אמן שמתבונן על מקור חיצוני כל שהוא מתוך הקשבה והתבוננות למקור הפנימי.
הדיאלוג של האמן ממשיך ומתכתב במיוחד עם סזאן, כאשר הוא מפרק את הנוף באמצעות משיכות מכחול היוצרות מבנה פנימי בתוך המבנה הגדול של היצירה. יער אודם של גולדפרב מזכיר את ’הר סנט ויקטואר‘, ההר שסזאן חזר אליו שוב ושוב, צייר אותו מזוויות שונות ותוך כדי כך פיתח את רעיון ”העומק השטוח“ הבא לידי ביטוי בקצעי צבע המתאימים למבנה הגיאולוגי של ההר, והגביל את פלטת הצבע שלו לארבעה צבעים עיקריים: סגול, ירוק, אוקר וכחול. גולדפרב מתכתב, בדרכו שלו, עם אחד מגדולי האמנים אשר השפיעו מאוחר יותר על הציירים הקוביסטים ובכלל על האמנות המודרנית.
שארל בודלר ברשימותיו כותב“ הסגנון והרגש שבצבעים נובעים מהבחירה, והבחירה נובעת מהטמפרמנט. ישנם טונים עליזים ושובבים, שובבים ועצובים, עשירים ושמחים, עשירים ועצובים, שכיחים ומקוריים“. עוד הוא מוסיף ואומר שהדרך הטובה ביותר לדעת אם תמונה מסוימת היא מלודית, היא להתבונן בה ממרחק שממנו אין אנו תופסים לא את הנושא ולא את קווי המיתאר. אם התמונה היא מלודית, היא כבר בעלת מובן וכבר תפסה את מקומה באוצר הזיכרונות.
אכן, יצירותיו גולדפרב מספרות סיפור של מקום מסוים, של טבע, של נוף – אך אם נתפוס מרחק ונתבונן בהן מבלי להתייחס לנושא, לקווי המתאר, לכותרת, נוכל לחוש במלודיה של היצירה לאצור אותה בזיכרון ולדעת שמקור ההשראה שלה הוא מקום מסוים ואדם מסוים, אך היא יכולה בו בזמן להיות כל מקום בכל זמן.